לפעמים זה קורה רק אחרי שנים. אתה פותח בקבוק יין ישן, כזה שנח לו במרתף שלך בשקט, מחכה לרגע הנכון. עם הלגימה הראשונה והארומה שמתפתחת בכוס חוזרים זיכרונות. לא רק של היין עצמו או של הרגע הנוכחי, אלא של הזמן שבו הוא נבצר. של התקופה. של האנשים.

כך מרגיש הרגע הזה, כשאני כותב שורות לזכרו של עדי אבישר שנפטר בדיוק לפני שנה למחרת ליל הסדר. האיש שבלב פתוח ונפש מאמינה העז להקים בשנת 1996 מגזין יין בישראל כשעוד לא היה פה כמעט יין לדבר עליו.

״יין וגורמה״ לא היה סתם מגזין. הוא היה מפעל חיים, מעין בית ראשון לתרבות היין המקומית. עיתון שידע להחזיק יין בשתי ידיים ולכתוב עליו ברגש, בעומק, ובשפה שממש הלכה ונוצרה תוך כדי תנועה.

האיש שראה את העתיד בבקבוק שלא נפתח

כשעדי אבישר החליט בשעתו להקים מגזין יין בישראל, הרעיון נשמע מוזר לכל מי שראה את המציאות דרך האקסל. ישראל של אמצע שנות ה-90 הייתה רחוקה מלהיות בירת יין: ברוב הבתים שתו יין מתוק בקידוש, יקבים מודרניים עוד היו בודדים, והמילה ״טרואר״ לא הייתה מוכרת גם למי שידע צרפתית.

אבל לעדי הייתה עין חדה לגלים שמתקרבים לפני שהם נשברים. הוא לא היה יינן, לא טועם יין מחונן, אפילו לא מבקר אוכל. הוא היה מו״ל, כזה שהוציא מגזינים בתחומים מגוונים – ובדיוק משום כך, כשהתאהב ביין, הוא לא ראה רק בקבוק. הוא ראה פלטפורמה. כאיש הוצאה לאור, הוא ראה איך בעולם קיימים מגזינים כמו Decanter ו-Wine Spectator והבין שעם קצת תשוקה והרבה חזון, גם כאן יכול לצמוח משהו דומה. והוא הקדים את זמנו.

אבל יותר מכל, עדי האמין. הוא האמין שיש בישראל מקום לשיח רציני על יין. האמין שקהל קוראים יוכל להתעניין בתהליכי תסיסה, בשמות של יקבים קטנים בדרום צרפת או בצפון ספרד, בזנים נשכחים, בזוגיות שבין ריזלינג לטמפורה.

הוא האמין, וזו גדולתו, לפני שהיה כאן קהל שמסוגל להחזיר את האמונה הזאת במנוי חודשי. 

וכך, בשנת 1996, כשהיין הישראלי עוד לא ידע שהוא עומד לפרוץ את גבולות הממסד, נולד מגזין ״יין וגורמה״. ולא סתם נולד, אלא צמח עם נבחרת חלומות, כי עדי הצליח לגייס כותבים מבריקים, נתן להם יד חופשית, ויצר בית למי שהאמינו ביין כתרבות ולא רק כמוצר צריכה. כתבים, מבקרים, שפים, אנשי מקצוע ואנשים שפשוט אהבו לספר סיפור טוב על כוס יין.

המגזין לא דומה היה לשום דבר אחר. הוא לא היה ״ירחון מתכונים״, ולא מדריך יין עם ניקודים ודירוגים יבשים. הוא היה במה לתשוקה.

כתבות על אזורי יין בעולם, על תרבות שתייה, על התאמות אוכל ויין, על תיירות יין (מושג שהיה אז נדיר), ולעיתים גם כתבות עם מידה מסוימת של שובבות, חציית גבולות, יציאה למסעות בין החך ללב.

שנות הבוסר: כשהכול היה חדש, פתוח ומלא תקווה

זו הייתה תקופה שבה כל פקק שנשלף נשמע כמו התחלה של משהו. העולם הגדול נפתח, והיין הישראלי התחיל להבין שיש לו קול, ושהוא יכול לדבר בו גם צרפתית, גם עברית, וגם משהו חדש לגמרי שהוא עוד לא המציא.

״יין וגורמה״ היה אז לא רק מגזין, הוא היה המפה, המילון, ותחנת השידור של תנועה שצמחה מתחת לאף. ״יין וגורמה״ היה לא רק תיעוד של התקופה, הוא היה חלק בלתי נפרד מהתשתית שבנתה אותה. למגזין היה תפקיד תרבותי מובהק: לתרגם יין לעברית. להפוך את המונחים, המקומות, הסגנונות, לשפה ישראלית חדשה.

יקבים כמו מרגלית, קסטל, רמת הגולן, צרעה, רק התחילו למצוא שפה. הסומליירים הראשונים היו אז ״מנהלי בר״ ומלצרים עם תחושות אינטואיטיביות וטעם טוב. לא היו תחרויות, לא היו תארים. אבל היה רעב…

אני עצמי, בחור צעיר בן 26, שרק הקים את ׳בית הספר הישראלי לתרבות היין׳, התחלתי לכתוב בו כתבות בשקיקה. זוכר את הטעימות, את הנסיעות לתערוכת וינקספו בבורדו, מחפש מילים בעברית למושגים הצרפתיים. ולפעמים כשלא הייתה ברירה, פשוט מחדשים מושג, ממציאים מילה.  

הייתי רחוק מאד מלהיות מומחה יין בזמנו, בסך הכל הייתי קצת יותר מנוסה מאחרים, כי ככה יצא שהתחלתי מאד מוקדם. אני זוכר את הסיפוק וההנאה מהעבודה עם כותבים צעירים ועם חבורות היין הראשונות, נרגשים מן השפה החדשה שנוצרה אז ממש אל מול עינינו. כתבות נולדו משיחות. ציונים ניתנו עדיין לפי תחושות בטן, לא בטבלאות אקסל.

והקוראים? הם הגיבו במכתבים, לא היו עדיין תגובות ברשת. היו טלפונים למערכת. ״שלום, הגעתי למגזין יין וגורמה? היין הזה שכתבתם עליו, איפה אפשר לקנות אותו?”

היו טעימות של פאנל הטועמים החלוצי עם דיונים שלמים האם יין מאזור יהודה יכול להתחרות בבורדו  ונפלאות הקסם הזה שבו עיתון נהיה שותף ליצירה של שוק, של קהילה, של שפה.

המגזין היה שיגעון לדבר והשיגעון הזה היה מדבק. וזה באמת מה שעדי אבישר הביא ויחד איתו עורכי המגזין מהעורך הראשון ירון גוטמן, דרך שלי ענבר, שבנתה את התשתית לפאנל הטועמים ולהתרחבות לחיים הטובים, סיגרים ואירועי אוכל, ואחריהם רפי סיטון, גיא לוי יוריסטה, מני פאר, תומר גל, (כן, מבורגון!) מירה איתן ויסלח לי דיוניסוס אם שכחתי מישהו. זה היה מרחב שבו מותר לך לא לדעת הכל, אבל כן לדעת שאתה חלק ממשהו גדול שמתחיל עכשיו.

הקהילה שנולדה מדְּיוֹ

בלב המגזין עמדו כותבים שהם שמות שעד היום מהדהדים: דניאל רוגוב, השף ישראל אהרוני כשעוד תפוח זהב הייתה בשיאה, דליה פן-לרנר, גיל חובב, אבי אתגר, מיכאל בן יוסף, חיליק גורפינקל, רות סירקיס, יאיר קורן, מני פאר, מרב מיכאלי.

לא באנו ממקום של התנשאות, אלא של שליחות. חלקנו היו אנשי אוכל, חלקנו בא מהתקשורת, חלקנו היינו פשוט חובבי יין שהפכו את הסקרנות למקצוע.

וככה הרגשנו, שאנחנו לא כותבים רק על יין, אלא דרך היין – על זהות, על שייכות, על מה זה להיות ישראלי בעולם שהולך ונפתח. ״יין וגורמה״ נתן שפה לראשוני הייננים, ונתן מראה ראשונה לקוראים.

 אנחנו, הכותבים, כתבנו באהבה, והקהל קרא ברצון ללמוד, לטעום, להבין. כך נולדה הקהילה. 

טרנספורמציה

לא קל להצביע על הרגע המדויק שבו משהו משתנה. זה לא שהעולם התעורר בוקר אחד והחליט שהוא עובר מפרינט לפיד, ממגזין חודשי לסטורי שנעלם תוך יממה. אבל איפשהו עם עליית הרשתות החברתיות, התחולל שינוי עמוק באופן שבו אנחנו צורכים תוכן, וגם איך שאנחנו צורכים תוכן יין בפרט. ״יין וגורמה״, כמו מוסדות תרבותיים אחרים בני זמנו, מצא את עצמו בעידן שבו הקורא לא ממתין לירחון. הוא גולל. הוא שומר. הוא משתף. התוכן נהיה זריז יותר, קצר יותר, כמעט בר חלוף, והעומק שדרשה כתבה על אזור יין בפורטוגל או על ההיסטוריה של שנין בלאן, נדחק לעיתים לטובת חמישה טיפים מהירים לשתיית יין בקיץ.

המגזין ניסה להתאים את עצמו, אבל העולם רץ בקצב אחר והשינוי התרבותי היה עמוק. ״יין וגורמה״ נאלץ לעבור שינויים. הוא הצטמצם, הוא הפך דיגיטלי, הוא איבד מקרנו וממקומו המרכזי שהיה לו בשנות ה-90 ועד סוף העשור הראשון של המאה הנוכחית. תרבות היין לא נעלמה, היא רק החלה לדבר בשפה אחרת. בלוגים החליפו את העיתונים, מדורים הפכו להיות סטוריטלרים, והמערכת העיתונאית התחלפה ביינן שמשדר טעימות לייב. המהפכה לא נבלמה – היא רק שינתה מדיום. 

אבל גם זה לא שבר את רוחו של עדי, וההתמדה שלו היא עוד עדות לכוח הרצון שלו אשר לא הרפה גם כאשר לא היה בקו הבריאות. ימים רבים האמנתי שמה שמחזיק אותו בחיים זה המגזין, ושבלעדיו לא יהיו בו הכוחות להמשיך, וזהו הישג ישראלי לא מבוטל בכלל שהמגזין היה חוגג השנה בדיוק שלושה עשורים.

כוס מורמת לאיש ולחזון

הדור של היום אולי לא יזכור את ראשית ימיה של תרבות היין הישראלית בשנות ה-90 אך כשאני מביט לאחור, קשה לי לדמיין את תרבות היין המקומית בלי מגזין ״יין וגורמה״. קשה לחשוב על הדור הראשון של סומליירים, ייננים, מבקרי יין ויבואנים, של התקופה שלא עבר והיה חלק מן הדרך הזו. עדי אבישר לא היה רק מו״ל. הוא היה מאמין. והוא הימר על יין, כבר אז, באמונה שלמה שזה העתיד.

מי ששותה היום יין ישראלי איכותי, מי שקורא טור על יין בעברית, מי שמבקר ביקב בגליל או בחבל יתיר, שיידע: עדי אבישר זרע את הזרעים ויצר את הבמה שעליה יצקו בנינו המצוינים את תרבות היין הישראלית החדשה. אז תודה לך עדי, על שהאמנת. על שלקחת סיכונים, על שלא הרפית, ועל שהענקת לנו דרור ליצור שפה ולכתוב על מה שאנחנו אוהבים. ואם אי פעם תיתקלו בבקבוק יין שעדיין אין עליו תווית, אבל יש בו קסם, תדעו שהוא מזכיר קצת את הימים הראשונים של ״יין וגורמה״ ואת האיש שהתחיל את הכל.