רמת הגולן היא כיום לא רק סיפור של הצלחה ישראלית מהעבר, אלא מוקד של יצירה בלתי פוסקת בהווה. מהכרמים הקטנים ועד היקבים הבולטים, כל כוס יין מהאזור מספרת סיפור של קרקע ייחודית, אקלים יוצא דופן וקהילה של אנשים שמקדישים את חייהם לאמנות היין.

רמת הגולן, חבל הארץ הנישא שבצפון-מזרח ישראל, הנו במובנים רבים מקום הולדתו של היין הישראלי המודרני. החיבור הייחודי שבין אדמות בזלת געשיות, אקלים קריר וחלוציות בלתי מתפשרת יצר סיפור הצלחה שהפך למותג מקומי חזק מאד – אמרת יין חשבת על הגולן ולהיפך. 

מאז התפתחו בארץ עוד אזורי יין מבטיחים ומצליחים, כמו האפלסיון הישראלי הראשון יהודה, או אזור היין נגב שהולך בעקבותיו. אך למן הצלחתו המטאורית של יקב רמת הגולן, שהניח בשנות ה-80 את היסודות לתעשיית היין הצפונית, ועד לגל יקבי הבוטיק מכווני הטרואר והעשייה הייננית הצעירה כיום, הגולן ממשיך להיות מוקד של יצירתיות, מסורת וטרואר.

מהפכת האיכות – יקב רמת הגולן וחזון היין  

את הבסיס לתעשיית היין המודרנית הניחו המתיישבים החדשים, שהגיעו לארץ ב-1882 עם העלייה הראשונה, בשיבה לאזורי היין הקדומים בשפלת יהודה ובמורדות הכרמל (בנימינה וזכרון יעקב). ייצור יין תפס מקום מרכזי ביישוב החדש בארץ ישראל של המאות ה-19 וה-20, והיה לענף חקלאי חשוב במושבות של הברון רוטשילד, שהתבססו על גידול גפנים ועל היין שיוצר ביקבים.

השינוי הראשון התרחש בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת הודות ליקבי כרמל, שיצרו שני יינות איכות – קברנה סוביניון רוטשילד מבצירי 1976 ו-1979 – שהיו לטובי היינות שיוצרו עד אז בארץ. היינות הללו, מענבים שגדלו בגליל, אזור יין חדש שהתגלה כפורה ביותר ומתאים לגידול ענבים לתעשיית היין, זכו להכרה בינלאומית; רמז ראשון למהפכת היין בישראל.

כמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1983, תעשיית היין בישראל עשתה קפיצת מדרגה נוספת עם נטיעת כרמים ברום הרי גולן ועם היווסדו של יקב רמת הגולן. מיזם חלוצי זה סימן הלכה למעשה את מהפכת האיכות של יינות ישראל ועל הדרך גם את ראשיתו של אזור יין חדש בעולם.

יקב רמת הגולן, שהוקם ב-1983, היה היקב שסלל את הדרך ליינות איכות בישראל בכלל וברמת הגולן בפרט. יינות הדגל הראשונים, ירדן קברנה סוביניון 1984, סוביניון בלאן לייט הארבסט 1988 וקצרין 1990 היו שגרירי-על של ישראל, וחרטו את שמה של המדינה הצעירה על מפת היין הבינלאומית. מאז, היקב שומר על סטנדרטים גבוהים וממשיך להיות השראה לדור החדש של הייננים בגולן.

הטרואר של רמת הגולן: בזלת, גובה ואקלים ייחודי

רמת הגולן מתאפיינת בקרקע בזלתית עשירה ובאקלים קריר, בזכות גובהו המשתנה בין 400 ל-1,200 מטרים מעל פני הים. הקרקע הגעשית סופגת חום במהלך היום ומשחררת אותו בלילה, מה שמאפשר הבשלה מאוזנת של הענבים ותרומה למורכבות הטעמים והארומות ביינות האזור.

רמת הגולן היא למעשה החלק המערבי של שדה געשי גדול שממשיך לתוך סוריה. הרמה, כפי שהיא מוכרת לנו היום, נוצרה ב-5 מיליוני השנים האחרונות על ידי מאגמה לוהטת שטיפסה ממרכז כדור הארץ בסדקי סלעי גיר ומשקע ימי, מעין ׳קערה׳ ענקית שהשתרעה למן נחל סער והחרמון בצפון ועד לירמוך והגלעד בדרום. כשהמאגמה הגיעה לפני השטח היא קלחה מתילי הרי הגעש, ומילאה את הקערה בשכבות עבות ושטוחות של בזלת כהה.

התפרצות הר געש היא תופעה מסעירת דמיון ומעוררת חרדה, עם השלכות דרמטיות על סביבתה הקרובה והרחוקה. בהקשר האלים ומלא ההוד הזה רק מעטים חושבים על יין, למרות שיינות וולקניים הולכים וצוברים להם קהל מעריצים אדוק, ומחירם של הטובים שבהם נוסק.

כדי להעביר את האופי הגעשי הטיפוסי בניחוח היין ובטעמו, ולשמור על ארומת עשן מינרלית ייחודית, היקב נדרש להקפיד על שני דברים. הראשון ביניהם הוא כורמות מכוונת איכות שנותנת יבול מצומצם ופרי ארומטי ובריא. השני הוא ייננות טרואריסטית, ששואפת לבטא את המקום בו גדלו הענבים, ונמנעת משימוש מוגזם בטכניקות שממסכות את מאפייני הקרקע, כמו חביות עץ חדשות.

רמת הגולן נהנית מקיץ לוהט ויבש, שמבטיח פרי בריא ובשל עם רמת סוכר גבוהה. בהיעדר אפר טרי או מינרליות של אוקיינוס (כמו ביינות האי היווני הגעשי סנטוריני או באלה של האיים האזוריים בלב האוקיינוס האטלנטי), ההבשלה הגבוהה אליה מגיעים לא פעם ברמת הגולן עלולה להסתיר את האופי המעושן, הנחשק והחמקמק. על מנת לשקף אותו, הכורם נדרש לדיוק במועד הבציר, והיינן – לעידון שלא היה באופנה עד לאחרונה. 

הרוח החדשה: יצירתיות וביטוי אותנטי של הטרואר

בשנים האחרונות, רמת הגולן מתחדשת בזכות גל של יקבים קטנים וייננים צעירים שחוקרים את גבולות הטרואר המקומי. יקבים קטנים מאמצים שיטות ייצור ארטיזנליות יותר, מתמקדים לא פעם גם בזנים ים תיכוניים, עוברים לתסיסות טבעיות ולאחרונה גם מאמצים גישות של מינימום התערבות בעשייה. יקבים כמו ראש חץ, סרור, ליברו, קנאטיר, סקוריה, תל שיפון ואחרים כבר יוצרים בימים אלו את היינות שיהוו את האיכות המתבקשת של הדורות הבאים. גם יקבים מבוססים יותר, כמו שאטו גולן, האחים פלטר ובזלת הגולן, ממשיכים לחדש ולרגש, ומשלבים בין מסורת ואומנות.

העידון הנשי

דמויות מובילות כמו הייננית נעמה סורקין (״הקואופ הצפוני לייצור יין״), האגרונומית והכורמת נועה מעוז, הייננית ליטל עובדיה (יקב תל) הייננית מיקה (יקב מיקה) או הייננית הוותיקה ביותר כנראה שפרצה את הדרך טלי סנדובסקי (יקב רמת הגולן) מביאות זווית נשית ויצירתית לתעשייה, ושואפות להביא את הקסם של אדמת הגולן לידי ביטוי בכל בקבוק. 

העידן החברתי 

הקואופ הצפוני, יוזמה שיתופית שהוקמה על ידי כמה מהיקבים, מייצגת חזון של שיתוף פעולה וקהילתיות באזור. שמות ותיקים כמו אורי חץ, שמייצר בקואופ יינות מדויקים ואישיים תחת המותג ראש חץ, כמו גם הצטרפותו של אסף דוקטור ממסעדות ׳האחים׳ ו׳דוק׳ למיזם המבטיח, מוסיפים נדבך נוסף לתמונה הדינמית של הגולן.

העתיד של הגולן: טרואר, יצירתיות וקהילה

רמת הגולן היא כיום לא רק סיפור של הצלחה ישראלית מהעבר, אלא מוקד של יצירה בלתי פוסקת בהווה. הגולן מתחדש ומציב רף גבוה ליצירה מקומית עם מבט לעולם – ועתידו נראה מבטיח מתמיד.

יקב תל

למרות שליטל עובדיה מסמלת תופעה די נדירה בישראל, של עשייה ייננית נשית מ-א’ ועד ת’, נעשה לה עוול אם נציג אותה אך ורק דרך הפריזמה הזו. מדובר באשת מקצוע נלהבת, אנרגטית, ידענית ובעלת תשוקה, עם חיבור נדיר לטבע שלמרבה השמחה היא גם אישה. אנחנו בטוחים שהיא תהווה מקור השראה לנשים רבות שיפארו את ענף היין הישראלי.  

מפגש באמת יכול לשנות חיים ויין בהחלט עושים מאהבה. בעיקר כשקוראים לך ליטל עובדיה, התאהבת בגפן ממבט ראשון והמפגש עמה שינה לחלוטין את חייך. ואם אתם ממלמלים עכשיו לעצמכם משהו כמו ׳מה קרה לחבר׳ה מצ׳ירז, כזה אוסף קלישאות, בדרך כלל הם כותבים טוב יותר׳, חכו בבקשה עוד כמה מילים. בינתיים פיתחו איזה  בקבוק של ״תל״ והכירו כך במשולב את סיפורה הטוטאלי ויוצא הדופן של הייננית המוכשרת של היקב.

ההתאהבות ברמת הגולן

לקראת סוף שירותה הצבאי עברה ליטל עובדיה לגור בקיבוץ מרום גולן. צעד זה היה במידה מסוימת הגשמת חלום של אביה, דייג ממישור החוף, שבכל הזדמנות טייל עם משפחתו ברמת הגולן והרבה בשבחיו של האזור. ״אולי לכן הרגשתי כאן בבית ממש מהלילות הראשונים” נזכרת ליטל, ״השתלבתי בשמחה בענפי החקלאות, בכרמים של הקיבוץ וגם בדיר, שם עבדתי עם אשתו של טל פלטר״.

הגפן שבתה את ליבה מהרגע הראשון, וכשהגיעה הצעה מטל פלטר להצטרף ליקב הקטן בעין זיוון הסמוך, שהחל אז בדיוק להתפתח, ליטל לא היססה. ביקב המשפחתי של פלטר היא השתלבה בכרם וביקב, וזכתה ללמוד שם במשך עשר שנים את כל שלבי הייצור מאחד מבעלי המקצוע הידעניים והקפדניים במדינה. כך, למשל, כשיקב פלטר החליט להפסיק לקנות פרי, הקים אגף חקלאי, ועבר להשתמש רק בפרי מגידול עצמי ובשליטת היקב, השתתפה ליטל בתכנון ובנטיעת עשרות דונמים של כרמים ברחבי הגולן והגליל. בין נטיעה לבציר ובין סחיטה לבקבוק, תוך כדי עבודה מלאה ומאומצת, היא נסעה לאוניברסיטה העברית, שם למדה לתואר במדעי החיים והסביבה. ״היה לי חשוב להוכיח לעצמי שאני טובה גם בתחומים נוספים, מדעיים, ולקבל רקע כללי לעבודה הספציפית שאני עושה״ היא אומרת.

על מנת לגבש השקפת עולם ייננית משל עצמה ליטל הרחיקה עד אוסטרליה, מדינת יין שאקלימה מזכיר באזורים מסוימים את שלנו, ונרשמה ללימודים לתואר שני במדעי היין והגפן באחד המוסדות הנחשבים בעולם. אם לא די בכך, היא ניהלה את הקמת הכרמים בפרויקט הישראלי המסקרן ׳יקב אתל׳ בקפריסין, מסקר הקרקע ועד לנטיעה, עבדה כעוזרת יינן בלורנספורד אסטייט בדרום אפריקה והוסמכה כסומלייה בטוסקנה.

אל המנוחה ואל הנחלה

למרות הרקע המקצועי הממוקד, ההשכלה הרלוונטית והניסיון הרב, לא מעט גבות הורמו כשליטל ניגשה כאשה רווקה לפרויקט הנחלות בגולן. לפרקים, נראה היה שהספק ביכולתה של אישה להיות חקלאית עצמאית, כורמת וייננית מא׳ ועד ת׳, יכריע, ופנייתה תסורב. אלא שמדובר בליטל, ואשה כמו ליטל לא התכוונה לוותר. במאמצים רבים עלה בידה לשכנע את המועצה להקצות לה קרקע במושב שעל. ״הייתי מאושרת” היא מעידה, “הקרקע בשעל, כמו הבית והיקב שבניתי עליה, היו חלום שהתגשם. אני אוהבת את האזור הצפוני של הגולן, את המיקרו אקלים הקריר של התילים. כל הפרי שלי מגיע מכאן, מגבהים שבין 750 ל-1100 מ׳, ולכן קראתי ליקב תל״.

רצועת התילים של הגולן, אותם לועות רדומים של הרי געש, מהר רם בצפון, דרך הר כרמים, ורדה, אודם, חרמונית, בראון, בנטל, אביטל ועד תל סאקי הדרומי, נהנים מרוח יבשה וקרירה עקב גובהם המגיע עד ל-1226 מ׳, וזוכים למשקעים נדיבים ואף לשלג. אלו הם תנאים כמעט אירופאים שנדיר למצוא בישראל והתוצאה שלהם היא גפנים בריאות יותר ופרי ששומר על חומציות מרעננת, מבשיל לאט ומגיע לפרופיל טעמים ולעושר ארומטי יוצאי דופן.

היין צריך להיות תבנית נוף מולדתו

ליטל היא טרואריסטית בנשמתה, כזו שמתעניינת בביטוי הייחודי של הענבים של צפון הרמה והשונות שמתקבלת בהם בכל בציר ובציר. בכרם, בעבודה ידנית מאומצת שלה עצמה, יחד עם בנות אולפנה ובני ישיבה ממושב נטור שבדרום הגולן, היא מנסה להביא את הענבים לבשלות נכונה השומרת על הייחוד הזני של הפרי. ביקב, היא מפיקה במו ידיה כרגע יינות זניים בלבד. ״חשוב לי מאד שהיין יביא לידי ביטוי מיטבי את הפרי הנהדר של הגפנים בהם אני מטפלת, ובעתיד את אלה של הכרמים שלי” היא מסבירה. “אני לא רוצה להסתיר אותו עם הבשלה מוגזמת, כבדות שבאה עם שיעור אלכוהול גבוה או עם תועפות של עץ. אני לא מחפשת לבנות את היין, אלא להציג אותו כמו שהוא, בשינויים שהאקלים של כל שנה יביא אתו. לכן אני מעדיפה מגע יינני מינימלי. אני נותנת ליין לדבר”.

שאטו גולן

מיום הקמתו, הצטייר שאטו גולן כיקב יוקרתי עם ״פוזה״. המבנה המפואר, מרתף החביות בסגנון בורדו האליטיסטית והבקבוקים הייחודיים הכבדים, שיוו ליקב מעטפת יוקרתית. לא בכדי כתבו עליו ״היין שהמנהלים שותים״. אבל אז מכירים את היינן אורי חץ, איש ניגודים, מצד אחד מינימליסט, שקט, צנוע ונחבא אל הכלים, ומאידך דעתן, סרקסטי וחריף, מאוד אמיתי וללא משחקים. כזה בדיוק אופיים של יינות היקב. לעתים סגורים ומסתוריים ולעתים מאוד מורכבים וחסונים, אך הם תמיד מרתקים, מלאי עניין ולא מתחנפים. כי אצל אורי זה תמיד טרואר תחילה.

בשנת 1996 נטעה משפחת ריבק ממושב אלי-עד שבדרום רמת הגולן 131 דונם של ענבי קברנה סוביניון ומרלו בשטחים החקלאיים של המושב, לא רחוק מהמפגש בין הנחלים הירמוך והרוקד. בשנת 1999, לקראת הניבה הראשונה, המשפחה הקימה יקב בחצר המשק, בשותפות עם איש העסקים שוקי שי. מהיקב הקטן הזה יצאו 7,000 בקבוקי הקברנה סוביניון הראשונים של שאטו גולן, וכשבשנת 2000 גדל היבול לכעשרים טון ענבים, הוחלט להביא ליקב יינן מחו״ל.

עברה שנה, ויום לפני בציר 2001, שנעשה במבנה חדש והיקפו היה כבר כ- 30,000 בקבוקים, הגיע אל היקב יינן צעיר ונמרץ בשם אורי חץ. אורי חזר מלימודי תואר ראשון ושני באוניברסיטת אורגון שאחריהם התמחה ביקב האייקוני ג׳וזף פלפס בקליפורניה וביקב צרעה בישראל. הוא התחיל כעובד במשרה חלקית, אך עד מהרה הפך ליינן במשרה מלאה (תפקיד בו הוא נושא בגאווה עד היום), ובשנת 2004 הפך לשותף.

שאטו גולן היה מהיקבים הישראליים הראשונים שזיהו את שוק הפרימיום וכיוונו אליו ממש מן ההתחלה. כמו ששמו מרמז, הוא שאב את השראתו ממרכזי מבקרים מפוארים באזורי יין כמו נאפה (קליפורניה) או בורדו (צרפת). המבנה הגרנדיוזי ומנחת המסוקים, הבקבוקים עתירי המשקל והתוויות המוזהבות, המדשאה הרחבה שפסלים יווניים מעטרים אותה וכן, גם מחירי הבקבוקים, לא השאירו מקום לספק: שוקי שי (שעזב ב-2014) ושותפיו לא התביישו לעשות עסקים.

אורי חץ – הליהוק המנצח

מעטים הייננים שהיו יכולים לעמוד מול המיתוג המרשים (במובן החיובי של המלה) של שאטו גולן ולשמור על אופי וכנות כמו שעושה זאת אורי חץ, בעצמו אוסף מרתק של ניגודים. למרות שהוא איש של אנדרסטייטמנט, לחלק מהיינות שהוא מפיק יש לא פעם עוצמה שלוחת רסן כמעט. הוא לא מרבה בדברים, אך מעיניו נורים מבטים מלוכסנים שהציניות בהם ברורה לחלוטין. הוא בעל מחשבה בהירה ועצמאית, אך מלהטט בין שבחים של אנשי יין ובין אהדת הקהל, ובאורח פלא לא מאבד לא את אלה ולא את אלה. ״השלם גדול מסך חלקיו״ נכון שבעתיים במקרה של אורי חץ, שכדי לצייר את תמונתו המלאה, חייבים לנסות לפרוט את חלקיו על מרכיביהם.

הוא נולד בשנת 68′ בבסיס חיל האוויר חצור. כשהיה בן שנתיים איבד את אביו, טייס הפנטום שמואל חץ, מפקדה הראשון של טייסת 201 (האחת) שמטוסו הופל בתעלת סואץ. אורי עבר עם אמו ואחיו הבכור להרצליה, וכשהתגייס – התנדב לקורס טיס אותו סיים כנווט מסוקים. אחרי שמונה שנים בחיל האוויר התכוון ללמוד אדריכלות, אך בתום שנת לימודי עיצוב בישראל עבר לארה”ב ונרשם ללימודי מוזיקה ומדעי מזון באוניברסיטת אורגון: ״אחרי שנה השתעממתי במדעי המזון, זה לא תחום יצירתי במיוחד, ובגלל שאהבתי כימיה עברתי למחלקה של מדעי התסיסה. במעבדות יצא לי לפגוש את הסטודנטים שלמדו ייננות ובישול בירה. לא באתי עם ידע או אהבה לאלכוהול. גדלתי בבית יקה שלא שותים בו כמעט, להוציא ‘כרמל הוק’ אצל סבא וסבתא. לימודי הליבה שלי עסקו ביין ובבירה, וכך התחלתי להיכנס לתחום. הוא מצא חן בעיני לכן המשכתי לתואר שני״.

כשחזר לארץ חיפש עבודה ביקב ״לא כשר, לא מסחרי ולא בשטחים״ והגיע לשאטו גולן, שגם היום הוא יקב אסטייט (הכרמים שלו מצויים בקרבת היקב ובבעלותו המלאה). בשביל הנפש, אורי נטע לאחרונה כרם קטן בתל פארס אותו הוא מעבד במו ידיו, ומפיק ממנו יין בשם ״ראש חץ״ ב״קואופרטיב היין הצפוני״ שהגתה והקימה בת זוגו הייננית נעמה סורקין.

במקרים כאלה יש לנו בצ׳ירז חשש כפול: אחד, שסגנון עשיית היין יתאים את עצמו למיתוג וינסה להרשים בעץ כבד, מיצוי פרי אינטנסיבי ובשלות גבוהה כשאלה לאו דווקא נדרשים על ידי הטרואר או שנת הבציר. החשש השני הוא שהסממנים החיצוניים יגרמו לנו לדעה קדומה והקנקן הכבד יסמא את עינינו ויסתיר מהן את מה שיש בו.

דרום הגולן – טרואר ייחודי

שאטו גולן מייצר כ-100,000 בקבוקים בשנה מהזנים הבורדולזיים קברנה סוביניון, מרלו ופטי ורדו, מהזנים הים-תיכוניים גרנאש, מורבדר, גרנאש בלאן ורוסאן, מהפורטוגזיים ורדליו וטוריגה נסיונאל, מהיווני אסירטיקו ועוד. החקלאות בכרמים משמרת ובת קיימא אך ״בלי אידאולוגיות מפוצצות״ והעבודה הייננית נקיה ומדויקת, כפי שמצופה ממי שמגדיר את עצמו ״כימאי טוב״. עם עליית הביקוש ליין פרמיום בקרב קהל שותי הכשר, נוספה לאחרונה סדרת ״נוה״ הכשרה.

כשמביטים מהכנרת על הרי הגולן בהוראת ׳הושט היד וגע בם׳ אפשר לחשוב שזהו אזור גבוה וקריר, אך למעשה דרום הגולן הנו אזור לוהט, צחיח ונמוך (350 מטר מעל פני הים) שרק נראה נישא ממעמקי האגם הלאומי השוקע. הטרואר של דרום הגולן מספק יינות עוצמתיים, נדיבים עתירי שמש וכוח. אורי, שמעדיף תמיד אמת על יופי, אינו אוהב לתקן ולייפות, וכך נשאר הוא נאמן לטרואר של דרום הרמה, גם כשהסומליירים בתל אביב הרימו גבה וממשיך להוציא יינות שמספרים את תבנית נוף המולדת העשיר של אליעד.

מיקה

מיקה היא אחד הקולות הרעננים והמבטיחים של הדור הצעיר בשמי היין הישראלי. בין אם אלו יינות לבנים, ורודים או אדומים, מיקה מצליחה לשמר רוח אלגנטית מקסימה. אנחנו עוקבים אחריה ממש מימיה הראשונים ביקב היפה שלה ברמת הגולן, ומבטיחים לכם שיקב מיקה הוא לא רק סיפור הצלחה אלא ממש התגשמות החלום של מיקה רן מנדל, מכפיל כח משמעותי לגל נשי, משפיע ומשמח ששוטף את ענף היין הישראלי.

העיצוב הנקי, המינימליסטי והצנוע של התווית של ״מיקה״, היין של מיקה רן מנדל, משדר דיוק אסוף ובוטח. היין שמיקה עושה החל מבציר 2021, כמו המרכז הארוח המצוי בביתה המזמין, שדלתותיו פתוחות למבקרים וחלונותיו – למרחבים, כמו מיקה עצמה, כולם מלאים יופי טבעי ופשוט, שמפתה להתרווח בו. אך אל תטעו. פשטות היא התחכום האולטימטיבי, תסביר לכם מיקה אם תשאלו אותה, והשקט שאתם חווים הוא רק השקט שאחרי הסערה הקודמת, ולפני הסערה הבאה.

מיקה נולדה בתחילת שנות ה-80 וגדלה בגבעות השומרון להורים חוזרים בתשובה ואוהבי אדמה ואדם. בתחילה התיישבה המשפחה באוהל, אך לאחר שהוא קרס פעמיים, ברוח ובשלג, עברו לצריף עץ סביבו התפתחה חווה. מיקה, השנייה מבין עשרה ילדים, גדלה יחפת רגליים וחבולת ברכיים כשהיא מוקפת באחיה ובנוער שבא לחיות ולהתנדב בחווה. את יששכר, בן זוגה, שותפה מגשים החלומות ואבי ששת ילדיה, פגשה שם כשהייתה בת 14. כשהשתחרר מן הצבא הם נישאו, והיום הם חיים עם ששת ילדיהם במושב נטור שברמת הגולן. יחד הם מגדלים בקר במרעה ועשרות דונם של גפנים בכרמים שנטעו ממזרח לתל פארס.

הבית והיקב, שתוכננו על ידי מיקה בהשראת בתי חווה אוסטרליים, נבנו על ידי יששכר ומיקה בעזרת אחיה בעלי המקצוע והרצון הטוב. הקומה התחתונה של הבית יועדה ליקב, ובה היו מצויים חדרי הציוד, העיבוד, הקירור וההבגרה בחביות. קומה זו פתוחה לחצר אחורית גדולה שנמשכת עד נוף הכנרת, בה ממוין הפרי מיד אחרי שנבצר. 

יקב זה עניין של כל המשפחה

ששת הילדים, כבר נערים וחיילים, וכן חברים ושכנים, נותנים יד ומשתתפים בכל שלבי העבודה והחגיגה. ״נראה לי טבעי שאוכל לרדת רגע מהבית ולערבב את המכלים או לבדוק את הטמפרטורה שלהם בזמן הרגיש של התסיסה, כמו שפעם הייתי מתעוררת בלילה ובודקת שהילדים שלי מכוסים״ אומרת מיקה, ומוסיפה: ״בתקופות רגועות יותר, או בערבים, יששכר ואני מוציאים דוגמאות טעימה, יושבים יחד ומדברים על היין. אני עושה את החשבונות ועונה למיילים על שולחן האוכל במטבח, ומארחת מבקרים במרפסת התלויה שמשקיפה על היקב. בשבילי עבודת היין היא חלק מהחיים, היא לא משהו שקורה בזמנים מוגדרים ובמקום נפרד. היא משלבת את המשפחה, את קהילת המושב, את החברים ואת מעגלי התמיכה המקצועיים והנשיים שאני מרחיבה כל הזמן״.

היקף הפעילות הגדל במהירות חייב מעבר ליקב החדש של מיקה, שנחנך ממש לאחרונה באזור תעשיה.

אל היין מיקה הגיעה אחרי שעברה ארצות וניסתה עבודות בהן לא הצליחה לאחות את כל מרכיבי האישיות שלה למכלול האישי, הרגשי, המשפחתי והקהילתי אליו שאפה. עם היין החיבור היה מסעיר ומיידי, ומיקה צללה לארבע שנות הכשרה בהן למדה בתכנית לתואר שני בכורמות וייננות בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית, ובמקביל עבדה ככורמת ביקב פלטר.

״אני מייצרת מוצר שמחבר את כל הדברים שאני אוהבת. אני יכולה ללכת בעצמי את כל הדרך מהכרם ועד הלקוח, מהעבודה החקלאית ועד עיצוב, שיווק, הפצה ואירוח. ההתמודדות הרוחבית והתהליכית לא תמיד קלה, אבל הסיפוק עמוק ועצום.״

פלטר

שני אחים, אחד טייס אחד סיירת מטכ״ל, לא תסמכו עליהם שיעשו גם יין טוב? האחים פלטר אינם חדשים לחובבי היין בארץ. שנים שהם מייצרים יינות שזוכים להצלחה מקומית, ועדיין מעטים יחסית יודעים שהם הקימו יקב כשר העונה לשם מטר, שם הם מביאים את כל הידע והניסיון שלהם ואפילו פיתחו כמה יינות מקוריים ומשמחים אשר יעניינו כל חובב יין, גם את אלו שאינם חובשים כיפה.

אז איך שהזמן טס, יקב פלטר נוסד כבר לפני קרוב ל- 25 שנה, ודי מהר הראה מה יכול לתת פרי צפוני. יינות לבנים בהבשלה מינימלית, מלאי חמיצות לימונית רעננה ושובבה, ובלי עץ. ההצלחה הייתה מהירה וגורפת. היינות האדומים היו תמיד מעט נדיבים ועטופי שמש יותר, מה שהזכיר את הקשר האוסטרלי של טל ואת מקורות השראתו. ועדיין לא היו אלו יינות עמוסים או מודרניים מידי.

בשנת 2012 החליטו האחים שהם רוצים להרחיב את המעגל ולהגיע גם לקהל שומר כשרות והקימו את יקב מטר במבנה הסמוך. אותה הקפדה ואתה תשומת לב, רק משגיח נוסף שדואג ששמיטה כהלכתה ומעשר אכן מופרש, אך מבחינת חובבי היין אין הבדל, היינות עשויים באותו האופן ובאות מידת מצוינות. רוב יינות מטר מגיעים מענבים מכרם הרוח שמול קוניטרה ברמת הגולן ומהגליל העליון, אך כיום כשהצלחת היקב ממשיכה לשבור כל שיא היקב מקבל ענבים גם  מהרי יהודה וירושלים ואפילו ממצפה רמון. 

ליברו, המיזם המקסים של בעז מזרחי אדם

יש ייננים ששמם נישא למרחוק, לעיתים במנותק מהיין שהם מפיקים. אחרים, בדרך כלל המופנמים יותר, מעדיפים להשתקע בין החביות למכלים, ויעדיפו לתת ליין לדבר בשמם. בעז מזרחי אדם, הויניירון (יינן שהוא גם הכורם של הענבים איתם הוא עובד) שעומד מאחורי בקבוק ה״ליברו״ שלפניכם, הוא ללא ספק יינן מהסוג השני. 15 שנות הצמיחה המקצועית שלו כיינן היו בקבוצת יקבי רמת הגולן. אחרי 5 שנים ברמת הגולן תחת ויקטור שונפלד, היינן הראשי המיתולוגי של היקב, ו-10 שנים עם מיכה ועדיה ביקב הרי גליל, ב-2019 בועז החליט שבשלה העת לקחת צעד קדימה במסע ההתפתחות האישי שלו.

״הרגשתי אסיר תודה על שנים יפות של עבודת צוות וחשיפה לסגנונות יין ולזנים חדשים, ועל העטיפה המקצועית המאפשרת והתומכת״ הוא אומר. ״אבל השערות הלבנות הלכו והתרבו. עשיתי יין כל השנים האלה, והרגשתי שהייתה לי השפעה חשובה עליו, אבל כיינן שהוא פונקציה בתוך ארגון שירתתי את הקו של הארגון, וגם כשהייתי חוליה מכרעת בו לא הרגשתי עד הסוף שזה יין שלי. הפן החקלאי של הויניירון חסר לי במיוחד. ב׳הרי גליל׳ ליוויתי את הכורמים, אבל לא היה לי הקשר הרציף עם האדמה והגפן. ידעתי שכדי לקרוא ליין ״שלי״ אני חייב לעבור דרך החקלאות, והמשמעות הייתה להתחיל ממש מההתחלה״.

מעכו לאיטליה

החיפוש הבלתי מתפשר אחר סיפוק בעבודה היומיומית, והנכונות לקחת סיכון על מנת להתעורר בבוקר עם ציפייה שמחה לקראת יום המעשה, איפיינו את בועז מאז ומעולם. הוא נולד בסוף שנות ה-60׳ בעכו, ואחרי שירותו הצבאי למד משפטים בתל אביב והתמחה בבית המשפט העליון. הפרקטיקה של המקצוע לא ממש מצאה חן בעיניו, ולקראת סיום האוניברסיטה החלו לצוץ בו סימני שאלה. ביין התאהב ב-1994, כשבמקביל ללימודים התפרנס כמלצר במסעדה צרפתית: ״השילוב של אוכל ויין לא היה חלק מהרקע המשפחתי שלי, ואני זוכר שחשבתי שאם אלמד ואבין את הקסם של היין – אהיה מאושר״. לפני שהחליט לשנות כיוון התייעץ עם האורים והתומים של אותה התקופה, ביניהם ועדיה ו-שונפלד שהוזכרו וכן עם ישראל פלם (כרמל מזרחי דאז, ואביהם של גלעד וגולן מיקב פלם).

ההמלצה שקיבל מכולם, ללמוד ייננות באיטליה, והסכמתה של שרון בת זוגו לצאת להרפתקה אל הלא נודע, נתנו לבועז את הדחיפה האחרונה. סבתו, איטלקייה מאזור ונטו, התגיירה בשביל הסבא שהכירה כחייל בבריגדה היהודית. ״האפשרות לסגור מעגל, להתחבר לתרבות ולשפה האיטלקית של המשפחה, וגם ללמוד יין – משכה אותי מאד. בין הלימודים, תקופות התמחות ביקבים ועונות בציר חיינו באיטליה שש שנים. זה נגמר ב-2004, כשקיבלתי הצעת עבודה מיקב רמת הגולן״. את הכרם שלו, שנמצא במורדות החרמון ליד עין קיניה, בועז נטע במאי 2019. ״רציתי אקלים קריר יחסית לכרם שיהיה מקור ליין זני. גרנאש מצא חן בעיני בתקופת ׳הרי גליל׳, ורציתי לקחת אותו לכיוון אחר, של פרי אדום, מי ורדים ותבלון, וטקסטורת משי קטיפתית – בלי העוצמה השחורה והעץ שמקובל להלביש על גרנאש בארץ״.

בית מלאכה ליין

כל העבודה החקלאית נעשית על ידי בועז, שמתייחס לכרם שלו כאל בית מלאכה ליין. ״אני עושה את היין שלי בכרם. ביקב אני חושף את פוטנציאל האיכות של מה שהצלחתי לגדל באותה שנה. החקלאות שלי אורגנית, לפי כל הכללים, אבל בלי אישורים. אני מדשן רק בקומפוסט, מניח לעשביה לצמוח ולא עושה שימוש בריסוס סיסטמי. כשהכרם שלי בשיווי משקל עם הסביבה שלו אני צריך להתערב מעט מאד, לכן אני לא מנסה לדחוק בו. השורשים מוצאים את מה שדרוש לגפן. הבנתי שככל שאני מתערב פחות, המקום עצמו משתקף ביין, וזו המטרה שלי : לקבל פרי איכותי שמבטא את המקום שלו. הכרם הוא חלק ממסע החיים שלי, ואני מקווה שמי שיטעם את היין שלי לאורך השנים הבאות יוכל להרגיש את ההתפתחות״.

בשני הבצירים הראשונים בועז עשה את היין ביקב לוטם, יקב אורגני לו גם נתן שירותי ייננות. החל מבציר24 הוא מצא את ביתו בקואופרטיב ייננים ייחודי שנקרא הקואופ הצפוני ליין. היקב, שנמצא במרום גולן, הוא יוזמה של הייננית נעמה סורקין; חבר נוסף הוא היינן אורי חץ, שעושה בקואופרטיב את היין האישי שלו ״ראש חץ״. ״אני מאד שמח לעבוד ליד ייננים מעולים שדומים לי בהשקפת העולם ובמה שהם מנסים לעשות. לכרם שלי קראתי ׳וינייה מאריה׳, על שם סבתי. ליין קראתי ׳ליברו׳ (חופשי). זה אומר הכל״

העוצמה השקטה של בזלת הגולן

עם הקיץ הלוהט והיבש, המבטיח פרי בריא בבשלות מלאה ושיעור סוכר גבוה, עם מישורי האדמה הפוריים המנוקזים היטב, עם חורפים קרים ומושלגים, ועם תילים היוצרים חלקות מיקרו אקלים ייחודיות, אין להתפלא שחלק מחקלאי רמת הגולן עברו ממטעי פירות נשירים לגידול גפן, ושכרמי רמת הגולן תופסים כיום שטחים נרחבים יותר ויותר.

יואב לוי, הבעלים והיינן של יקב הבוטיק בזלת הגולן התחיל במקרה, כמעט בטעות. כתושב קדמת צבי שבגולן, גידל ענבים ומכר אותם, כמרבית החקלאים, ליקב רמת הגולן. כדי להגן על הכרמים שלו נהג לצוד את חזירי הבר חובבי הענבים, ואכל מבשרם מדי יום. ״רציתי לשתות משהו ליד הבשר, הוא מספר, וכסף לבירה לא היה לי. אז החלטתי לעשות קצת יין. כשהגיעה הבוצרת טיפסתי עליה ומילאתי ממנה כמה ארגזי ענבים שהתססתי בבית. כל שנה עשיתי לעצמי 200-300 בקבוקים. הראשון יצא יין זוועה. אבל לאט לאט השתפרתי״. כן, הבנתם נכון, יואב הוא אחת מן הדמויות הצבעוניות של ענף היין הישראלי, ואם תעלו ליקב שבקדמת צבי ובמקרה יתאפשר מפגש, כנראה תצאו ממנו עם סיפור בלתי-נשכח באמתחתכם.

הקפיצה למים – עושים יין

בשנת 1998, לאחר מספר שנים של הפקת יין כתחביב, חל מפנה שהוביל להקמת היקב כפי שהוא פועל היום. באותה שנה, היה זה כרם עורלה על אדמות המושב שיקבי רמת הגולן הכשרים לא בצרו, ובו כשני טון ענבים בשלים מאד, ברמת סוכר גבוהה במיוחד, שהוצע ליואב לעשות בו שימוש. יואב הכין יין, בכפוף לכמה עצות טובות שקיבל מויקטור שונפלד, היינן של יקב רמת הגולן, וחילק ממנו ארגזים למכרים. כשהללו חזרו וביקשו לקנות עוד, החל יואב להבין שהולך ונרקם כאן סיפור של יקב של ממש. הוא החליט להפסיק למכור את הענבים שלו וכך למעשה נולד היקב ששאב את שמו מאדמת הבזלת המקומית, מרכיב מרכזי בטרואר של רמת הגולן. 

לסמליל של היקב, שמעטר את תוויות היין שלו, נבחר מטבע עתיק שנמצא באתר העתיקות גמלא שבגולן ועליו אל היין תאב החיים והתענוגות דיוניסוס. היקב הלך וגדל עם השנים, אם כי עדיין מדובר בעשייה בוטיקית של 80 אלף בקבוקי יין המיוצרים בו בשנה.

הכרמים של בזלת הגולן נטועים במספר אתרים ברמת הגולן, בגבהים שנעים בין 500 מטר ל-1000 מטר מעל פני הים. הם משתרעים על פני מאה דונם, כאשר 50 דונם נטועים בתל-פארס, בגובה 700 מטר, בחלקה שנקראת 188 על-שם החטיבה שלחמה בה במלחמת יום כיפור (היקב מייצר יין בשם קברנה סוביניון רזרב 188 מחלקה זו). הזנים היו ונותרו אלה שהיו דומיננטיים בכרמי רמת הגולן בסוף המאה הקודמת, ולמעשה גם היום: קברנה סוביניון, מרלו ושרדונה.

היום שוכן יקב בזלת הגולן במבנה שמשקיף אל הכנרת ולידו חורשת צל ונביעת מים מרעננת. במרכז המבקרים מארחים לסיורים, טעימות יין, ארוחות ואירועים. לאורך השנים סיגל לעצמו היקב קהל לקוחות נאמן ואדוק, כזה שמחובר לסגנונו של היקב שנשמר לאורך השנים בדיוק כפי שהיה. יואב לוי אוהב את היינות שלו מלאים ועשירים, עוצמתיים ועמוקים, ובדיוק כך הוא מייצר אותם כבר יותר משני עשורים. בתוך כך יואב עושה עבודה נהדרת, וגם אם לא נסתיר כי במקרים מסוימים חלק מיינות היקב בשלים ועשירים מדי עבור החך הרגיש שלנו, כאשר מתקבל לידינו יין באיזון נכון אזי שהוא מגיע עם אופי מקומי מובהק וחותמת ייננית ברורה ועקבית שקשה לפספס אותה. על דבר אחד אין עוררין, מדובר ביקב שנהנה מאיכות גבוהה מאוד של ענבים שמקורם בטרואר מקומי מצוין.

סקוריה

יקב סקוריה, של הייננית יוליה שוורץ והכורם עופר תורג׳מן, הוא עוד דוגמא נהדרת למגמה המשמחת הזו של יקבי הבוטיק בגולן. תושבי הגולן, הם הכירו בחווה החקלאית בקצרין. עופר, שהגיש לבגרות בישיבה תיכונית, עבד גם כמורה לחקלאות בחווה בה יוליה לימדה מדעים וחקלאות.

אחרי לימודי חקלאות בבית ברל ולימודי ייננות בתל חי, עופר, שהוא ממקימי המושב כנף, נטע ב-2007 נטע כרם קברנה סוביניון וסירה, והחל לעשות יין שחילק לחברים ושתה בעצמו. באותו זמן, יוליה, אם לארבעה, וחברה במושב נטור מ-1999 הייתה עמוסה בטיפול במשפחתה ולא יכלה להתפנות להגשים את עצמה בתחומי הכרם והיין, שתמיד משכו אותה. כשהילדים גדלו קצת היא החליטה שזה הזמן שלה, למדה ייננות בתל חי, וב-2021 הצטרפה כשותפה ביקב.

עופר הרחיב על פני השנים את הכרם ונטע גם מרלו, פטי ורדו ואת הזנים הלבנים שנין בלאן, מוסקט, גוורצטרמינר, סמיון, סוביניון בלאן ורוסאן. הוא ראה את היקב שלו כקטן ומשפחתי לכן כל פעם נטע רק מעט.

הצטרפותה של יוליה הביאה איתה רצון לגדול וסימנה את הכיוון שהיקב לקח מאז: ״השאיפה שלי היא לבטא את הטרואר של רמת הגולן. אני מאד אוהבת את הגולן וגאה בו, וכדי להיות מעניין היין צריך להיות יין של הגולן. אני רוצה שמי ששותה אותו יעצור רגע ויתחבר. לשם כך אני לומדת את הכרם והענבים ומנסה להבין מה הם צריכים ממני. אני מתאימה את עצמי לענבים ולא מכריחה אותם להיות משהו שהם לא״. במסגרת התמקצעות של סקוריה כ-Estate Winery, יקב שיש לו אחריות מלאה על הכרמים ותהליכי הייננות, יוליה ועופר נטעו לאחרונה כרם חדש בטרואר הגבוה של תל פארס.ו לאחרונה כרם חדש בטרואר הגבוה של תל פארס.