אם לפני 40 שנה מצאנו בישראל בקושי 10 זנים למניין, הרי שכיום מספר הזנים הנטועים מגרד את ה-70. אפילו ׳זנים ילידיים׳ יש פה כבר לא פחות מעשרה (באר, ביתוני, בלוטי, ג׳נדאלי, דבוקי, חדארי, חמדאני (מראווי), יעל, סיידא שחור וצורימן). זנים ממקורות שונים, מארצות שונות, ולא פחות חשוב מכך – ממשתלות שונות מככבים בישראל של היום.

הזנים הוותיקים קברנה סוביניון, מרלו, שרדונה או סוביניון בלאן מהווים עדיין את נתח הארי של הכרמים, אבל כיום ישנם זנים שמתחרים בהגמוניה הישנה. אפשר לחלק אותם לשש משפחות;

·  הזנים המייסדים (קריניאן, פרנץ׳, סמיון, אליקנט בושה, מוסקט אלכסנדרוני…)

·  מהפכת האיכות הראשונה – בורדו ובורגון (קברנה סוביניון, מרלו, שרדונה וסוביניון בלאן…)

·  הזנים הים-תיכוניים (סירה, שיראז, ויונייה, מאוחר יותר מורבדר, גרנאש, סנסו, רוסאן…)

·  זנים אירופאיים מגוונים (טמפרניו, סנג׳ובזה, נביולו, ברברה…)

·  זנים ילידיים (מראווי, דבוקי, ג׳נדאלי, באר…)

·  זנים היברידיים (ניסיוני עדיין, טרמינט וארומלה)

למעשה חלוקת הזנים הזו משקפת תקופות שונות במסע ההתפתחות של היין הישראלי לדורותיו.

ימי בראשית  

כרמי היין הראשונים בציון של העת המודרנית ניטעו כזכור בהוראת הברון בשנות ה-80 של המאה ה-19, וכמצוות צרפתים מלומדה נטעו אנשי הברון זנים המתאימים לאקלים שלנו.

אך בתקופה קשת יום וביצות, נבחרו זני הענבים על מנת שיעניקו יבולים גבוהים, שכן עדיפה הייתה אז הכמות על האיכות. וכך היו לנו זני אליקנט, קריניאן, קולומבר, סמיון, מוסקט המבורג ואלכסנדרוני.

שנות ה-70 וה-80

בשנות ה-70 החלו בנטיעות ראשונות של זנים להם הוצמדה המילה ״איכות״. הקברנה סוביניון הראשון של כרמל שיצא בשנת 76׳ ומאוחר יותר המרלו הראשון (1986) והשרדונה הראשון (1988) של יקב רמת הגולן. וכך חיינו לנו בארץ תקופה ארוכה על מרובע זני שכזה, שבו מרבית היינות האדומים היו או קברנה או מרלו והלבנים היו בעיקר שרדונה או סוביניון.

שנות ה-90

הקירבה למילניום וראשיתה של תרבות היין בארץ הביאו לסקרנות גדולה והגעה של זנים ממקומות שונים ומגוונים אך לא תמיד מתאימים: גוורצטרמינר, ריזלינג, פינו נואר, סנג׳ובזה רק כדי למנות כמה ששרדו, אך אחרים כמו טמפרניו או נביולו התקשו להצטיין. בעשור הזה גם נוצר זן הארגמן, פרי הכלאה מקומי בין קריניאן וסוזאו שאמנם ראשיתו לא הייתה קלה כלל ועיקר, אך כיום, הרבה בזכות שגרירו וסניגורו הבלתי מעורער אבי פלדשטיין, הוא מראה ניצוצות מבטיחים ועמה גאווה מקומית מחממת לב.

שנות האלפיים

המגמה בראשית האלף הנוכחי, החלה עם נטיעת זנים המתאימים לאזור ים תיכוני. וכך החלו להופיע יינות אדומים מבוססי סירה או שיראז (הראשון סירה ירדן 2001) מורבדר, סירה ואפילו קריניאן איכותי ובלבנים רוסאן או ויונייה. ובאופן אנקדוטי נטיעות מפתיעות כמו טוריגה נסיונל וטינטה קאו מפורטוגל שמצאו דרכם לרמת הגולן כדי להוסיף תבלין פורטוגזי לבוייאבס היין המקומי.

שנות העשרה

בשנים 2007-2008 התגלה ששתילי גפן שיצאו ממשתלת יזרעם שהייתה בשעתו מונופול, היו נגועים בווירוס ליפרול 3, וירוס צמחים שפוגע בעלים ולכן ביכולתם של הענבים להגיע להבשלה טובה.

למרבה הצער, כורמים מכל רחבי הארץ נאלצו לעקור עשרות אלפי דונמים של כרמים עקב איכות הפרי הנמוכה שהיתה תולדת הוירוס. בהמשך, התפשט הווירוס מכרמים נגועים לעבר כרמים נקיים באמצעות הכנימה הקמחית, חרק מזיק הנושא את הווירוס ומעביר אותו. מול הלחץ האדיר של הכורמים, בשנים 2009 עד 2011 נאלץ משרד החקלאות להתיר לכורמים לייבא באופן פרטי חומרי ריבוי. חלון הזדמנויות נדיר זה תרם להופעתם לראשונה של זנים כמו מרסלאן, גרנאש, מורבדר, קלאדוק, פינו גרי המבשרים על כמה מההתפתחויות המעניינות בסגנונות היין בארץ. כמו למשל, המרסלאן הראשון של רקנאטי שיצא ב-2012, והופעתם של יינות ה-GSM הראשונים. מאוחר יותר, בעקבות לחץ של המשתלות על משרד החקלאות והבטחתם שהם התגברו על הווירוס, הוחזר בסוף 2011 המונופול על ייבוא חומרי הריבוי ונפסק הייבוא האישי, וכצפוי, הסתבר שוב שרבים מחומרי הריבוי שיצאו מהמשתלה המפוקחת היו נגועים בווירוס. 

בחלון מצומצם זה, הצליח ז׳אק קפסוטו, מסעדן יהודי ממנהטן, ציוני אוהב הארץ שהיה בעל חיבה עמוקה ליינות עמק הרון, לנטוע בשנת 2011 כרם בגליל המערבי ליד  פקיעין. כחלוץ אמיתי, הוא חלם והימר על זנים שלא הכירו כאן בכלל, כמו סנסו, קונואז, קלרט, מרסאן וגרנאש בלאן, ומיקם אותם במדרונות הצפוניים והסלעיים של הר סנה. יינות נפלאים של יקבים רבים נולדו בכרם קפסוטו, יינות שעם הזמן העניקו השראה לאחרים להאמין בזנים הללו, שהפכו אלה לכמה מהכוכבים המבוקשים בנוף הכרמים המקומי.   

שנות ה-20 של המאה ה-21

אם פעם השתילים הגיעו מדיוויס קליפורניה בלבד, ואחר כך ENTAV מצרפת, היום המקור העיקרי הוא דרום אפריקה, אחרי שנים של חוסר וודאות בשנים האחרונות שוב ישנן נטיעות מגוונות של זנים רבים. חלק מהזנים אזוטריים אך רבי עניין כמו ורדליו ואסירטיקו אך חלקם זנים שהגיעה השעה להעניק להם את הכבוד המגיע להם כמו קברנה פרנק, גרנאש או שנין בלאן.    

הזנים בעליה

גרנאש בלאן

ב-2008 בצרו 3 טון בלבד וב-2023 כבר 200, גרנאש לבן הוא זן שכל עתידו לפניו. הוא אוכל בלי מלח את האקלים הישראלי ומצליח לשמור על שילוב נדיר של עומק עם רעננות טובה, הוא לא ארומטי מידי אך יודע להעניק מבנה וגוף, והוורסטיליות שלו מאפשרת לו להיות זן סולן או מרכיב בבלנד, להבגיר בחביות או במכלים אינרטיים יותר. ביטויים כמו ראש חץ, ויתקין, אמפורה, מאיה, אדיר או מוניץ מראים עתיד מבטיח מאד לזן.

שנין בלאן

שנין בלאן היה בישראל כבר בשנות ה-60, אך שנים רבות לא זכה לא להצלחה ולא להכרה.

שיח בלתי פוסק בין חובבי יין שזכו סוף סוף להכיר את סגולות הזן החשוב של עמק הלואר, אולי אזור היין הלוהט ביותר בימינו וזה שהייתה לנו הזכות לחשוף לציבור הישראלי בארבע השנים האחרונות, העלה את קרנו והביא לנטיעות של 220 דונם רק השנה. 

היין המודרני הראשון היה ה-2007 של סוסון ים מכרם קדרון, יין מיתולוגי שענה לשם ג׳יימס, ועם יציאתו של השנין בלאן של גבי סדן בכרם שבו אפשר להגיד שעולם היין המקומי החל להיפתח לייחודיות של הזן. עם השנים הופיעו ביטויים מעניינים יותר או פחות, בכל זאת צריך להבין כיצד לנהוג בזן, להתאים אותו לטרוארים הנכונים, אבל זה בחמש שנים האחרונות היקבים מתחילים לשחק היטב במגרש של הזן הוורסטילי כנראה ביותר בעולם. ביטויים כמו שבו, ננה, דלתון, פורה, טיוטא, סנונית של אנגלשטיין, ספרה, יעקב אוריה והדיי עפאים מראים שאנחנו ערב פריצת עידן השנין והשנים יעשו לו רק טוב.   

פטי ורדו

ישראל היא המדינה עם הכי הרבה פטי ורדו הן ביחס לתושבים והן ביחס לכרמים נטועים. לא ברור לי עדיין מה רואים בו כורמי ישראל ויינניו, אני עדיין מרגיש שזהו ׳בלנדר׳ נהדר שמוסיף המון לבלנד מבוסס קברנה סוביניון או קברנה פרנק, אבל ימים יגידו. בינתיים ישנן ביטויים שונים באזורים שונים ובסגנונות מגוונים, לטעמי לא פעם בשלים ואמביציוזיים מדי, אבל אני מקווה שהזמן יעשה את שלו ושנמצא גם ביטויים ייחודיים שיוכיחו שהיה שווה להשקיע כל כך הרבה שטח כרמים עבור זן שעד לפני כמה שנים היווה כ-2% מזני בורדו בלבד.   

במסלול היורד

מרלו

אין מה לומר, זן המרלו לא התאושש אחרי הסרט ׳דרכים צדדיות׳ וקרנו שזהרה בשנות ה-90 הפכה לכל מה שאינו בון טון בעשור האחרון. שמן, נדיב, אלכוהולי, הם רק חלק מהכינויים לו הוא זוכה ועל אף שכמה מהיינות היקרים והנחשקים בעולם עשויים על טהרת המרלו, כמו פטרוס, לה פין, מאסטו, רדיגאפי ואחרים נראה שהשוק אינו מתעודד מאלה בהגיעו למדפי היין. אל דאגה מרלו הוא עדיין זן מאז׳ורי בישראל והוא מהווה למעלה מ-10% מהענבים בישראל, אך כאמור הוא מאבד גובה ובשנים האחרונות הוא הופך יותר למרכיב בתוך בלנד ומופיע פחות כסולן ביין זני.   

אמרלד ריזלינג

אתם לא מופתעים, נכון? בינינו, מתי ראיתם בפעם האחרונה בקבוק של אמרלד ריזלינג. היין שהיה הסמל של שנות ה-80 והתאים כמו כפפה לטעם המוסיקלי של העשור הנורא אינו נראה לפחות בסיסה גבוהה. ועדיין, בסדרות הנמוכות של היקבים הגדולים אתם עשויים עדיין למצוא אך הקטגוריה הזו תמצא את מקומה בעיקר באולמי חתונות ובמדפי הסופרים.  

קברנה סוביניון

אין מה לדאוג לקברנה סוביניון, הזן שהפך בינתיים גם לזן הנטוע ביותר בעולם, אך אם תסתכלו באחוזים תגלו שקברנה סוביניון מהווה כיום נתח משמעותי פחות, שפעם הגיע לכ-22% מכרמי ישראל וכיום ירד ל-16%.   

חוזרים לאופנה

קריניאן

הזן האדום בה״א הידיעה של ישראל עד שנות ה-80. למרות ששמו לא הופיע כמעט אף פעם על התווית, קריניאן היה למעשה זה שמילא את בקבוקי היין של היקבים הגדולים. יאיר מרגלית היה הראשון בעת המודרנית לבקבק קריניאן, יין חד פעמי שעשה בשנת 1999 מכרם ותיק במורדות הכרמל שלדאבון לב נעקר שנה מאוחר יותר. יקב ויתקין המשיך את המגמה והוביל את הרנסנס של הזן עם יינות נהדרים שהוכיחו שקריניאן ביבולים נמוכים יכול לתת יינות נפלאים. 

יקב רקנאטי הצליח לרכוש את כרם דיר רפאת ההיסטורי המעוצב גביע ולהפיק ממנו יינות מורכבים שמפגינים יכולת התיישנות, וכיום יקבים קטנים רבים באזור מורדות הכרמל, כמו עבייה, וורטמן, סומק, פלדשטיין, גתו, ואחרים מראים פנים שונות לזן הספרדי שעבר דרך צרפת בדרכו להיות אחד הזנים החשובים בארץ. נטיעות משמעתיות בשנים האחרונות מראות שכורמים וייננים רבים כמו גם כנראה אנשי שיווק מאמינים שקריניאן תופס גל נכון בצייגייסט הים-תיכוני. אני עצמי סבור שקריניאן אפילו לא התחיל להראות את מלוא הפוטנציאל שלו, כי הוא זוהר במיוחד כאשר גפניו ותיקות, יבוליו נמוכים ויינניו מעודנים.  

קולומבר

קולומבר היה זן חשוב לאורך ההיסטוריה המוקדמת של היין בישראל. כמו הקריניאן שם הזן לא נישא למרחוק ולא כיכב על תוויות היין, כך שהוא לא היה מוכר לקהל אלא רק בשיח כורמים ובחדרי ייננים. קולומבר הוא זן חרישי, רזה ונעדר ארומטיות, ולאורך שנים רבות הוא לא התאים לאופי שהקהל חיפש. בין אם בתקופה בה שלט השרדונה עתיר העץ או כיכבו היינות הארומטיים או כאשר סוף סוף מצא הסוביניון בלאן את אופיו הזני אי שם בשנת 2001, בכל התקופות הללו, הקולומבר לא מצא מקום. המגמות שרווחות בשנים האחרונות של חיפוש אחר יינות רזים וניטרליים יותר, מרווי צמא שמשאירים הרבה מקום לאוכל בלי להשתלט על הסאונד החזיר את הקולומבר לאופנה. פתאום החלו להופיע יינות שתוויתם זימרה את השם קולומבר ולפתע החלו לחפש שתילים של קולומבר כי ייננים הבחינו שהזן שומר על רעננות, ובבציר מוקדם, גם באזורים חמים וגם ביבולים טובים, הוא מעניק יסוד של יין פשוט אך מהנה שאפשר למכור במחירים עממיים.

בתערוכת סומלייה האחרונה הנחיתי פאנל על זני העתיד של ישראל. האורחים היו עידו לוינסון, שאז עוד שימש כיינן ראשי של יקב ברקן ויפתח פרץ, היינן הראשי של יקב כרמל, והמעניין היה, שמבלי ששוחחו זה עם זה, שניהם בחרו בקולומבר כזן שהם מאמינים יעשה קפיצה משמעותית בשנים הקרובות בנטיעות ובסדרות היין העממיות.

סמיון

רובכם לא זוכרים, אבל בשנות ה-60 וה-70 סמיון היה הזן הלבן המשמעותי ביותר בישראל ושני רק לקריניאן מבחינת כמות הכרמים. הזן ירד מגדולתו בשנות ה-80 וכמעט שלא הופיע, אם כי מידי פעם שימשו כ׳אלטר-אגו׳ של הסוביניון בלאן ביינות בסגנון בורדו לבן. בשנות ה-2000 הוא יצר כמה מיינות הקינוח היפים של ישראל אך עדיין התקשה לשכנע הן את הייננים והן את השוק. יעקב אוריה היה החלוץ שהחזיר אותו לשיח עם יין ׳עמק הציידים׳ הראשון שיצא ב-2009 בהשראת הסגנון האוסטרלי של האנטר ואלי, משם קיבל את שמו. ניסיונות נוספים בייננות לבנה על הקליפות המשיכו להעשיר את השדה האסתטי של הזן הביישן ומאז ישנה פריחה של הזן עם יקבים כמו פלטר, ספרה (ווייט סיגנצ׳ר), שירן, אנדרדוג, דלתון, וורטמן ואחרים ואני צופה שבשנים האחרונות נראה יותר ממנו גם בממסכים עם סוביניון כמו פלדשטיין, גתו אופז, מדבר או יהושע. הנתונים עדיין צנועים בטח ביחס למעמדו הרם לפני יובל אבל לפי הביקושים לשתילים אני צופה לו   

הכוכבים העולים

אסירטיקו

הזן הכוכב של סנטוריני בפרט ויוון בכלל עושה רעש בעולם כולו, ובשנים האחרונות, כאשר יוון היא מקום המפלט של ישראלים רבים, הפך הזן האנקדוטי הזה לחביב הקהל. דרום אפריקה ואוסטרליה החלו לנטוע אסירטיקו לפני שנים, וב-2023 ישראל הוסיפה נקודה למפה העולמית של הזן עם נטיעות מרשימות מאד של 90 דונם. 

יחלפו עוד כמה שנים עד שנטעם אסירטיקו ישראלי ונתהה על קנקנו, ונשווה אותו, למרות שאסור להשוות, ליינות היווניים. יש לי תחושה טובה שזה יהיה סיפור הצלחה מסחרי מן המעלה הראשונה, ואני מקווה שגם הטעם יציג לנו משהו מרגש וייחודי מספיק. כשאני יודע שאיל דרורי מיקב עגור ודוד בר אילן מיקב יהושע יהיו בין הראשונים לבצור, אני מאמין שיהיה שווה לחכות. גם משפחת בן זקן מקסטל נטעו אסירטיקו ועוד אחרים, ואני מאמין שהיכולת של הזן לשמור על חמיצות גבוהה גם באזורים חמים יחסית, עשויה להפוך אותו למתאים מאד בנוף המקומי.  

ורדליו

הכורמים חשבו שהם נטעו ורדחו אבל אז הם גילו שהם בעצם נטעו ורדליו. טעות קטנה בהגיה אבל שיחוק לא קטן בתוצאה הסופית. אחרי שנים שכרמל לא הופיעו ברשימת פורצי הדרך עם זנים חדשים, למעשה כנראה מאז הקברנה סוביניון ספיישל רזרב 1976, היה זה היקב ההיסטורי שהוציא את הוורדליו הזני הראשון תחת הסדרה אקספרימנט. אם מגלים שב-2023 נטעו כבר 55 דונם של ורדליו אנחנו מבינים מדוע הזנב הארוך של זני ישראל מעולם לא היה ארוך ומגוון יותר. לפי התוצאות הראשונות אני צופה הצלחה לזן הפורטוגלי המקסים הזה שביטויים שלו מקשטים את תפריטי הטובות שבמסעדות ישראל.  

גרנאש נואר

השם גרנאש ״כיכב״ על תוויות היין של שנות ה-70 וה-80 עם  יינות גרנאש רוזה שהיו יותר חוכא ואיטלולא מאשר סיפור הצלחה. באופן אכזרי, לא הייתה זו אשמתו של הזן הנפלא גרנאש נואר, כי אם דווקא של הגרנאצ׳ה טינטוררה – שמו הספרדי של האליקנט בושה ממנו הופק היין. 

מספיק שנים עברו כדי שכל מי שהכיר את נוראות הגרנאש רוזה ישכח זאת, וכרמי גרנאש נואר ראשונים ניטעו במסגרת חלון ההזדמנויות של השנים 2009-2010. ויתקין היה הראשון להעלות על נס את סגולותיו של הזן שהיה במשך כמה שנים ועד ל-2015 הזן הנטוע ביותר בעולם. 80 דונם נוספים ניטעו השנה והם יצטרפו ליינות הגרנאש הנהדרים שמוצאים בישראל כמו מדבר, דניאל פרידנברג, יקב תל, פלדשטיין, מיקה, ננה, בועז אדם מזרחי ואנדרדוג של דרור אנגלשטיין.

סנסו

במסגרת אחד הטרנדים המעניינים והמבטיחים ביותר של השנתיים האחרuנות בישראל, החיפוש אחר יינות אדומים קלילים וענוגים, דורך כוכבו של הסנסו. הוא מאפשר לייצר את אחד היינות הבהירים שתמצאו, עם צבע שיזכיר לכם יותר גאמיי או פינו נואר, אך עם מרקם שכולו עדינות מטריפה וקלילות מהפנטת. 

סנסו שמקורו בדרום צרפת ובעמק הרון הדרומי, זוכה שם להצלחה יתרה בזכות קליפותיו הבהירות ופרחוניותו הטובה, אשר הפכו אותו לזן המתאים ביותר לייצור יינות רוזה ויינות אדומים פירותיים קלילים לשתייה מוקדמת. הפרסום המרכזי שלו בא דווקא מדרום אפריקה, שם הוא מניב יינות זניים אלגנטיים. תחת השם המקומי שלו ״הרמיטאז׳״ ותוך הכלאתו עם פינו נואר הפכו השניים להורים המאושרים של זן הפינוטאז׳. חומרי הריבוי של דרום אפריקה העניקו כאן הזדמנות פז, ואם יין הסנסו הזני המקסים של מיקה מראה את הדרך, אני מאמין שאנחנו נשמע יותר ויותר על סנסו, הן עבור יינות אדומים קלילים והן עבור יינות הרוזה שעדיין תופסים כאן מאז הקורונה מקום משמעותי בקרב חובבי היין בישראל.

פינו גרי

הזן הלבן הפופולרי ביותר בארצות הברית ובאיטליה עשה עלייה ומוטב מאוחר מאשר אף פעם לא. אמנם אנחנו רק בתחילת הדרך, אך אני מאמין שנשמע יותר ויותר על פינו גרי בשנים הקרובות, בעיקר על חשבון ויונייה ושרדונה.  

עושים שורט על ההתחממות הגלובלית

פינו נואר

יש כנראה כורמים ויקבים שעושים שורט על ההתחממות הגלובלית אחרת קשה להאמין איך בכבשן המקומי יש מאמינים שנוטעים 100 דונם של פינו נואר בארץ זבת שמש ופקק כמו שלנו. ועם זאת, נטיעות בהרים או במפנים צפוניים עשויים להיות מעניינים לעקוב. אם נוסיף לזה את מה שאני רואה כקטגוריה מעניינת ומבטיחה של רוזה דה פינו נואר ושל יינות פינו נואר בגוונים של צ׳רסואולו בחמישים הגוונים שבין הרוזה לאדום, הרי שאין אלו נטיעות שווא או עיוורון.  

ריזלינג

כל מי שביקר בפסטיבל טעימות הריזלינג שמארגנים דורון וסימה רבהון ביקב ספרה יעיד, ישראל יכולה ליצור יינות ריזלינג מרגשים ומשמחים מאד. ריזלינג הוא אחד הזנים הנפלאים בעולם והוא המתחרה המרכזי עם שנין בלאן על התואר ׳הזן הוורסטילי ביותר׳. נטיעות של 100 דונם של ריזלינג השנה מראות הן לאן עולם היין הולך והן לאילו ערכים וסגנונות חובבי היין נוטים. קטגוריית השרדונה רוויה וכמוה סוביניון בלאן, לעומת זאת ריזלינג מתאים כמו כפפה ליד לאקלים המקומי ולאוכל הישראלי המתהווה לנגד חיכנו, טרי, עונתי, קריר וחרפרף, כל המרכיבים שמזמינים יין ארומטי חד ופריך כמו ריזלינג.  

עלייתו של הזנב הארוך

אם בשנת 2005 היו בסך הכל 18 זני ענבים בישראל, הרי שב-2023 המספר עומד על 70. זהו נתון מדהים בפחות מ-20 שנה. אז נכון, עדיין הרוב המוחלט של כרמי ישראל (הראש הקצר) מאכלסים את הגפנים הידועות ואת החשודות המיידיות, אך הזנב הארוך יוצר עניין, מתווה דרך, יוצר שוני, מקנה ייחודיות, מזמין יצירתיות, מעודד שיחה ובעיקר מגדיל את העושר והמגוון של עולם היין המקומי. הוא מאפשר יותר משחקים של התאמת יין ואוכל והוא מעניק יכולת בחירה מעניינת יותר בהתאם לענות השנה וביחס להעדפות הטעם של חובבי היין.  

מספר זנים בארץ

2005 – 18 זנים

2006 – 32 זנים

2015 – 45 זנים

2020 – 56 זנים

2023 – 70 זנים

גם היבול של הזנים הללו אשר בטבלאות הסטטיסטיקה מוגדרים כ״שונות״ מראים כמה הזנים הללו הופכים משמעותיים יותר בנוף המקומי. אם ב-2008 היו רק 80 טון שלא היו נגיד, קברנה סוביניון, קריניאן או פטי ורדו אלא מורבדר או מרסלאן, הרי שהיום יש 2800 טון של ענבים שאינם מספיק משמעותיים כדי להופיע בשורה משל עצמם אבל מוצאים את דרכם לבקבוקי היין של ישראל בהעשירם את השדה האסתטי והסיפורי.

זנים המופיעים בשורה סטטיסטית אחת, תחת ״שונות״ 

2008 – 80 טון

2012 – 250 טון

2017 – 700 טון

2022 – 2800 טון

מה צופן לו העתיד- מגמת נטיעות

בישראל היום יש כ-65,000 דונם בישראל

אבל 80% מהכרמים נמצאים בשלושה אזורים – יהודה, גולן וגליל.

כאשר כ-43% מכרמי הארץ נושאים את השם יהודה (הרי יהודה, מורדות יהודה, חוף יהודה ונגב יהודה)

בעולם היין, מה שנוטעים היום מלמד אותנו על המגמות, הכיוונים, החוסרים והסגנונות שהיקבים מאמינים יהוו את נדרש בעשור ובעשורים הקרובים. לכן מעניין שבנטיעות של השנים האחרונות עדיין נוטעים יותר זנים אדומים, (76%) ב-2023 כאשר הממוצע עומד על 70% לאורך העשור האחרון. ייתכן שחלק לא מבוטל מזה ימצא את מקומו ביינות רוזה, אך עדיין מפתיע שמגמת העלייה בשתיית יינות לבנים לא מתורגמת עדיין בנטיעת יתר של זנים לבנים על חשבון אדומים.

הזנים שניטעו הכי הרבה בחמש שנים האחרונות שלא במפתיע הם – קברנה סוביניון, שיראז, מרלו, מלבק ופטי ורדו. ובאיחור אופנתי אני שמח לראות נטיעות של 450 שונם של קברנה פרנק. נראה שזוהי תחילתה של עלייה משמעותית מאד לזן הכוכב הגדול של השנים האחרונות.

בזנים הלבנים, הכוכבים הם, שלא במפתיע, שרדונה וסוביניון בלאן, עם קפיצה מרהיבה ומפתיעה קצת, קולומבר אחראי על כ-55% מכל הנטיעות הלבנות של 2022, אחריו ובאופן משמח מאד – שנין בלאן קופץ למקום הרביעי, וכדי להשלים את החמישייה הפותחת, וכדי להמתיק את החיים כאן, מוסקט אלכסנדרוני.

אחרית דבר

אי אפשר היה אפילו להתחיל לחשוב על כתיבת מאמר שכזה ללא כמה אנשים העמלים על כך שמידע יהיה זמין, ותתאפשר תקשורת בין הגופים השונים באקו-סיסטם של היין. 

אני חושב על צחי דותן מנכ״ל המועצה לגפן היין בישראל עם אתר wineboard.co.il המאפשר לכל חובב יין ולכל מקצוען לקבל מידע, מאמרים ונתונים.צחי נמצא שנים ארוכות בצמתים הקריטיים ביותר בין כורמים, יקבים, משתלות ומשרד החקלאות, בימי משבר ובשעות של מציאת פתרונות, צחי מצוי בפרטים, מתמודד עם פקידים ממשלתיים, בהרבה כישרון ויכולת בין אישית אני מרגיש כי צחי בצניעות  גדולה ובעבודה קשה עוזר לכך שעולם היין הישראלי משתפר והולך משנה לשנה.  

אי אפשר שלא להזכיר את נועה מעוז, אגרונומית המועצה לגפן היין בישראל, שיועצת גידול לכרמים וליקבים שנמצאת הלכה למעשה בכל מקום בין דרום אפריקה, לרמת הגולן, מהיקבים הגדולים ועד לעזרה בקבלת החלטות אצל כורמים צעירים בעלי חזון אך נטולי ממון. הידע הרוחבי שלה, הזמינות שלה והיכולת שלה לתקשר אותו ולשתף היא ברכה בעולם היין העוברי שלנו. 

חשוב לי גם להזכיר את ד״ר שיבי דרורי שללא מחקריו, מאמציו והתגייסותו לא יכולים היינו לחקור את ההיתכנות של זנים ילידיים ולבחון את התאקלמותם ואת הפוטנציאל שלהם לבטא ייחודיות מקומית, היסטורית. אל מול הציניקנים המסרבים לראות בזנים ילידיים יותר מאשר כלי שיווקי מצליח שיבי לאחד, לחבר, לקדם ולשגרר חתירה לאותנטיות, חיפוש אחר מקורות תרבותיים, שעשויים להאיר היום א מורשת היין המפוארת של ישראל לאורך אלפי שנים. והוכחה היא שכיום ישנם כבר 10 זנים ילידיים, שחלקם מתחיל להראות ניצוצות ומוסיפים עניין ודרך לייננים וכורמים רבים בחיפוש זהות מקומית.

כשאני התחלתי את צעדיי הראשונים כשחקן קטן בעולם היין הישראלי אי שם בשנות ה-90, לא יכולתי לחלום לקבל נתוני נטיעה או נתוני בציר שכאלה, מהם אפשר לנסות לחלץ סטטיסטיקות המקנות תובנה על מגמות כפי שאני מקווה שהצלחתי במילים אלו.  

היינות הזניים החלוצים

·  הקברנה הראשון – כרמל ספיישל רזרב 1976

·  הסוביניון בלאן הראשון – כנראה שכרמל בתחילת שנות ה-80, הראשון שהתפרסם ירדן 1983

·  המרלו הראשון – יקב רמת הגולן, ירדן 1986

·  השרדונה הראשון – יקב רמת הגולן, ירדן  1988

·  הסירה הראשונה – יקב רמת הגולן, ירדן 2000

·  הוויונייה הראשון – יקב רמת הגולן, ירדן 2003

·  הקברנה פרנק הראשון – מרגלית 2001

·  הברברה הראשונה – רמות נפתלי 2002

·  הפטיט סירה הראשון – ויתקין 2003

·  הקונואז הראשון – סוסון ים 2015

·  המלבק הראשון – טפרברג 2007

·  הפינו נואר הראשון – יקב רמת הגולן, ירדן 1998 למרות שיצא לשוק רק עשר שנים מאוחר יותר

·  המרסלאן הראשון – רקנאטי 2012

לידע כללי, למקרה שתפגשו את יוענה גונן

הזנים הדומיננטיים ביותר

אדום

1. קברנה סוביניון – 7000 טון

2. קריניאן – 5000 טון

3. מרלו – 4200 טון

4. שיראז – 2800 טון

5. פטי ורדו – 2300 טון

לבנים

1. קולומבר – 2300 טון

2. סוביניון בלאן – 2200 טון

3. שרדונה – 2000 טון

4. מוסקט אלכסנדרוני – 2000 טון

5. מוסקט קנלי – 1000 טון